10

לסיפור הבא

אלף הלירות שלא השמיעו קול

ישיבה ממושכת על כס המשפט סופה לשכנעך שהאזרחים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. על הקבוצה הראשונה נמנים הצייתנים המשתדלים לחיות בתוך המסגרת הצרה של חוקי המדינה, הרוטנים והמתרעמים בלי הרף על דרכה של מסגרת זאת להצטמצם תדיר ולהצר צעדיהם. לקבוצה השניה שייכים אלה הטוענים שהחוקים הם תוצאת נסיונותיהם של פוליטיקאים מקצועיים למצא זכות קיום לעצמם, ושעל כן אין החכמה בציות להם אלא בידיעה לעקפם. ססמת הראשונים היא “אל תלעיטוני חוקים חדשים לבקרים!" וסיסמת האחרונים: "החוקים הם רק עבור אלה המתירים שיתפסום״.

פלג חשוב בקבוצה השניה מהווים הגנבים המקצועיים, ובתוכם תופסים מקום לא מבוטל "אנשי הכיס" שמספרם במחוז שפוטי הגיע בשעתו למאתים איש בערך. בין פורצי הדירות, גנבי-השטיחים, גונבי הבהמות והערב-רב של נטולי ההתמחות הלוקחים מכל הבא ליד, עומדים גנבי הכיס ללא ספק בשלב העליון של הדרוג המקצועי. המצטיינים שבהם מחוננים על פי רוב בכשרון משחק המעמידם בשורה אחת עם שחקני במה מהוללים. הדבר מובן שהרי אחד מסודות הצלחתו של גנב הכיס המעולה הוא ביכלתו להתמזג בחברה שנוצרה לשמש לו שדה פעולה, ולהופיע בתוכה באופן חפשי וטבעי וללא התבלטות. מלבד זאת, פעולת החדירה לכיסו של הזולת וכן פעולת השליה של תוכנו הן מן האומנויות העדינות, הדורשות התמדה יתרה באימון והקפדה מתמדת על אורח חיים העולה בקנה אחד עם יציבות העצבים.

וכשם שגנב הכיס צריך לדעת להתערות בבריות מבלי לעורר תשומת לב מיותרת ומזיקה, כן הוא צריך לדעת להעלם תוך טשטוש עקבותיו. מוחו צריך להיות מסוגל לתכנן תכניות ליצירת האוירה הדרושה ומוכשר לארגן ולתאם את עבודת הצוות.

לא ייפלא איפוא, שאנשים מוכשרים, בעלי יזמה והתמדה רבים מצאו את מקומם בשורות אנשי הכיס, ושאנשי הכיס דוקא היו הראשונים אשר ידעו לנצל את לקח מלחמתו של האדם הקטן לשפור מעמדו החברתי. ביוזמת כמה חברים שמוצאם מהעיר ורשה, אשר מלבד מה שהיא משמשת בירת ארץ פולין, היתה במשך תקופה ארוכה מרכז גדול של אנשי הכיס באירופה, התארגנו אותם אנשי המקצוע שזעזועי מלחמת העולם האחרונה הביאו להתרכזותם במחוז שפוטי - לארגון מקצועי חשאי, והקימו במסגרת הארגון את רוב השרותים שהסתדרות העובדים הכללית נותנת אותם לחבריה.

הדבר קרה בסמוך לזמן שבו עברתי לכהן באגף הפלילי של בית משפט השלום בתל-אביב, והתפקיד הקשה לשכנע את אנשי הארגון שהם זקוקים לחופש מנוחה ממושך מחוץ לגבולות המחוז שנפל בחלקי. היה עלי להעמידם בפני הברירה לבלות את חופשתם על חשבונם ולפי בחירתם, או על חשבון המדינה ללא זכות ברירה בין מוסדותיה המשוכללים, המצוידים בבתי מלאכה חדישים ובסורגי ברזל מאיכות מעולה.

הארגון היה בפריחתו, אם כי בשעה שנגשתי למלאכת שכנוע זו שהזכרתי לא ידעתי לא על קיומו ולא הקפו. רק במשך העבודה התברר לי שלגנבי הכיס באזור דן קופת חולים משלהם, קרן משלהם לתמיכה במשפחות החבושים בסנדלריות של הממשלה, ושבארגונם מחלקת סעד משפטי ומחלקה מיוחדת לטפול בשחרור עצורים בערבות.

התחלתי לחשוד בקיום יד המכוונת את הענינים מאחורי הקלעים בשל שגיאה קטנה של ראשי הארגון. בלהיטותם אחרי חקוי הדפוסים המקובלים הם שכחו ששרש יעילותו של ארגונם נעוץ בסודיותו. וכשארגון הרוצה לשמור על סוד קיומו מעסיק בקביעות דובר אחד, וחבריו ממציאים לבית המשפט בקביעות תעודות רפואיות החתומות על ידי אותו הרופא, וכשקבוצה מצומצמת של ערבים מוכנה לערוב תמיד עבור כלם, סופו של הסוד להתגלות כאותו שמן שסופו לצוף על פני המים.

מטעמים מובנים הביאה התגלית לתגובה מידית מצדי. הלמתי בכל מחלקות הארגון בעת ובעונה אחת והצרתי את צעדיו עד כדי אבדן כל יעילותו. החלתי לפסול ערבים בסיטונות ולשגר ניידות משטרה לבתיהם של כל החולים המדומים. הכבדתי את ידי על המשתמטים והפכתי להם את סעדם המשפטי לרועץ.

ממקורות מוסמכים הגיעוני ידיעות שהארגון מקיים גם מחלקה להכשרה מקצועית. במסגרת עבודתי לא היה מקום להתערבות בפעילותה של מחלקה כזאת ואף לא לבדיקת אמיתותן של הידיעות על קיומה, אך האמת נתנת להאמר שרמתם המקצועית הגבוהה של רוב אנשי הכיס בהם נתקלתי נתנה יסוד להניח שידיעות אלה לא היו מצוצות מן האצבע.

ראיה להכשרתם המעולה של אנשי הכיס יוכל לשמש משפטו של שמגרביץ שבא בפני כאשר פעילותו של ארגון הגנבים היתה בסימן ירידה בעקבות בדודם של רוב חבריו מאחורי סורג ובריח.

שמגרביץ זכה לכך ששמו ייקרא על משפט מענין זה מפני שבתור העד העיקרי של הקטיגוריה הוא הצליח להטביע את חותמו בזכרונותיהם של כל מי שהיה מעורב בו ולהאפיל בדמותו על דמויותיהם של שני הנאשמים גם יחד.

מיד כשנחו עיני לראשונה על שמגרביץ הזקן עם כניסתו לאולם בית הדין עובר למתן עדותו, חשתי שבפני אחת מאותן הדמויות החורטות להן מסלול משלהן בצור החיים, היודעות לאן פניהן מועדות וכיצד להגיע למחוז חפצן. גבו שח קמעה תחת מעמסת שבעים שנותיו אולם במצעדו נותר עדיין משהו מתנופת הנעורים ומבטו היה עדיין ער למדי. חיוך השובבות שרחף בקרנות שפתותיו עשה רושם של תושב קבע בפניו המצומקים חשופי הזקן. נעליו השחורות, המצוחצחות, מכנסיו האפורים - מגוהצי הכפולים, וחולצתו הלבנה בעלת הצוארון הפתוח, השוו לגופו הדק ונטול הכרס - דמות של בחור.

בידו המגוידת הוא לפת בחזקה מקל מסומר שלא נועד כנראה כלל לשמש סומך נופלים ואשר השרה סביבו אוירה של תקיפות. שולי כובעו קופלו מלפנים כלפי מטה ולוכסנו במיוחד מעל העין הימנית כנהוג אצל אנשי המעש המעיזים פניהם מול סערות החיים.

הנאשמים הוו צוות. מבחינת הגיל הם יכלו שניהם להיות בניו של המתלונן, אך מבחינת המראה נבדלו זה מזה כהבדל המזרח מן המערב.

שעה שהאחד, הנמוך מן השנים, היה חורור - ורדרד הפנים וצהוב - אדמדם השער, היו פני השני, הגבוה, שחומים ושערו, או יותר נכון - הנותר עוד ממנו, היה שחור כזפת. שניהם לבשו חליפות ההולמות את גון שערותיהם ועורם. הראשון הרכיב על אפו משקפים מן הסוג המקשט כרגיל חטמיהם של אמריקאים מלומדים וישראלים מחונני כשרון החקוי - זגוגיותיהן מלבניות ונטולות המסגרת, ואת פני השני קשט שפם קטן ומטופל יפה, מצומצם בשטחו למרכז השפה העליונה.

בעל המשקפים החזיק מתחת לזרועו תיק עור חדש וגדוש, סימן ההכר המקובל לאיש העסקים המצליח, וכדי להסיר כל ספק מתקבל על הדעת בקשר למעמדו המכובד בחברה קשטה טבעת זהב את זרת ידו השמאלית. הוא חייך חיוך של ספוק ונראה כמי שהדאגה ממנו והלאה. לעומתו היתה ארשת פני חברו, שחור השער, רצינית, ומבע עיניו הצליח לבטא יפה את הרגשת העלבון הצורב שבנסיון זה לסבכו בעיסקא פלילית.

לכל אחד מהנאשמים היה פרקליט מנוסה משלו וכנגדם נצב מטעם התביעה הכללית הסמל ר. מטובי נציגיה. בגליון האשום נטען נגד הנאשמים כי ביום קיץ, בשעות הבוקר, בתור לאוטובוס של חברת "דן" קו מספר 9, ליד הדאר המרכזי ברחוב אלנבי בתל-אביב, הם גנבו מתוך כיס מכנסיו של שמגרביץ אלף לירות במזומנים. ״הממושקף״ זכה בתואר הכבוד של "הנאשם מספר 1" ואלו הגבוה המקריח היה הנאשם מספר 2׳׳.

שמגרביץ הזקן היה ראשון העדים מטעם הקטיגוריה וזו הפרשה שהוא גולל בפני:

- בבוקר לא עבות אחד, לפני כארבעה חדשים, יצאתי מביתי בדרכי לאחד הבנקים שבאזור המסחרי. בכיסי היו סך אלף לירות שהושלשו אצלי לילה קודם לכן בקשר לתשלום דמי מפתח עבור דירה באחד מבתי. אני גר בצפון, ועשיתי דרכי לקצה השני של העיר באוטובוס, בקו מספר חמש. היום היה יום שרב, ולעורי לא היו אלא חולצה ומכנסים . . . הכסף - מאתים שטרות בנות חמש לירות כל אחד, היה בכיס השמאלי של מכנסי. כל מאה שטרות היו מחוזקים בגומיה, וכל החבילה היתה עטופה במטפחת.

הנסיעה בקו האוטובוס מספר חמש עברה עלי בשלום, וכשהגעתי לתחנה שברחוב יבנה וירדתי - היתה השעה שמונה. הבנק אינו נפתח אלא בשמונה וחצי. החלטתי, איפוא לנצל את מחצית השעה שעדיין נותרה לי ולבקר באחד הבתים שלי הנמצא בסביבה. לשם כך נגשתי לתחנת האוטובוס, קו תשע, ליד הדאר המרכזי שברחוב אלנבי.

בתחנה של קו מספר 9 עמדו כבר שני אנשים, ונעמדתי אחריהם. משני האנשים שעמדו לפני היה זה האחד – זה המרכיב משקפים, - והשני שהיה עמו החזיק סל בידו ואיננו כאן בבית המשפט.

עמדנו בתור זמן רב. המקום היה שטוף שמש וכעבור כמה דקות של עמידה עזבו הנאשם שהצבעתי עליו וחברו את התור ונגשו לקיר בנין הדאר - כאלו לחסות בצלו. אני אומר "כאילו" מפני שחיש מהר נתחור לי שלא זו היתה כוונתם האמיתית. ליד הקיר הם פגשו באדם זה -- הקרח, היושב בספסל השני, עם השפם ההיטלרי, ושמתי לב שכל השלושה מדברים ביניהם. עשו זאת מזויות פיותיהם ומבלי להסתכל זה בפני זה : האחד בוחן קצות נעליו, האחד קורא כאלו בלוח מודעות סמוך, והשלישי כאלו מחפש בשמים צפרים שלא היו שם.

כעבור מספר דקות נוספות באו שני הנאשמים שעמדו קודם לכן לפני, חזרה לתור, אולם הפעם נעמדו מאחורי - כאלו ותרו על זכותם מפני שיבתי. אז בא עוד אדם והצטרף לתור, והביא מנינו לארבעה איש. כחמישה רגעים אחרי כן הגיע האוטובוס.

בינתיים התחילו חשדות מכרסמים במוחי... שנים רבות הובלתי סכומי כסף גדולים וזכורני עוד כיצד זה לפני כשלושים שנה, בפולין, קפצו עלי בריונים כאשר העברתי מזודה מלאה מזומנים בתא מבודד של רכבת. הטלתי את עצמי אז החוצה מהקרון הדוהר, לופת את המזודה בידי, והצלתי ממון רב מגזלה. במשך השנים פתחתי חוש לסכנות ויכולת לגלות מזימה מתקרבת בעודה באבה.

גם עתה התרה בי קול פנימי שמשהו אינו כשורה. טיולם של האנשים מן התור וחזרה אליו, החלפת מקומם וההתיעצות שנהלו תוך מאמץ להסתירה - כל אלה אמרו דרשני. העפתי מבט על כיסי השמאלי וראיתי שאחת הפינות של חבילת שטרי הכסף מציצה החוצה. הבינותי שייתכן והפירצה קוראת לגנב. הכנסתי את ידי השמאלית לכיס המכנסים, לפתתי יפה את החבילה, והרגעתי עצמי במחשבה שהתנפלות מלוות אלימות לא תתכן במקום צבורי כזה, בשעות בוקר ולאור השמש. ואם יש מי שמתכוון לכייסני, חשבתי, ישלח נא רק את ידו לכיסי ועל מהרה אראנו נחת זרועי.

בין כה וכה האוטובוס הגיע. הייתי כפי שציינתי, בראש התור, תפסתי איפוא בידי הימנית במוט המשענת שמימין לדלת הכניסה והחלתי לטפס במדרגות המכונית. שמתי את רגלי השמאלית על המדרגה הראשונה בעוד ידי השמאלית אוחזת בחבילת הכסף שבכיסי. ברגע זה ממש הופיע בריצה מבוהלת נאשם זה - בעל השפם, וקפץ ברגליו על המדרגה השניה של האוטובוס בכוונה ברורה להדחף לפני. הוא התחלק ונפל ובנופלו גררני עמו וממוטטני.

נפלתי, והרגשתי שאני עומד לחבוט את ראשי במדרכה. המחשבה שהופלתי בכוונה פלחה את מוחי, אולם הסכנה המידית לראשי אלצתני להוציא את ידי השמאלית מכיסי ולהושיטה לפני. השתטחתי על הארץ ובדרך נס לא נחבלתי קשה. עודני מתרומם החזרתי ידי לכיס השמאלי של מכנסי ומצאתיו ריק לחלוטין. אפילו שטר אחד לא נותר בו ! הרימותי קול צעקה:

גנבו לי כסף! הוציאו לי אלף לירות!

הנאשם הגבוה, זה שקפץ על המדרגה לפני ושנפל עמי ביחד, הספיק לקום כהרף עין ולקפוץ חזרה לתוך האוטובוס. מיד נסגרה אחריו דלת הכניסה ובעודני מצעק ומשוע זז האוטובוס ממקומו ונסע!

האיש שעמד קודם לכן אחרי, זה שהיה הרביעי בתור, הצביע לי על הנאשם הממושקף ואמר:

זהו, זה האיש! מאה אחוז הוא הגנב!

לשמע דברים אלה יצא הנאשם הזה מהתור והחל להתרחק. היה בידו תיק עור דומה לתיק שהוא מחזיק בו עכשיו ותוך כדי התרחקותו הוא הרימו אל מול פניו והחל לחטט בו. תחנת האוטובוס של קו 9 היא גם התחנה של קו 9 א’, ולשתי התחנות עמוד תמרור אחד. שעה שהתור לקו תשע מזדנב מעברו האחד של העמוד, מזדנב התור לקו תשע אלף מעברו השני. כשהחשוד ראה שתשומת הלב מופנית אליו, הוא התרחק מספר צעדים מהתור של קו תשע ונעמד בתור השני !

הוא המשיך להתעסק בתיק שלו והייתי אז משוכנע שכספי נמצא בתוכו. איש זה שהיה בתור אחרי נגש אליו והאשימו בפניו בגנבת הכסף. בתגובה להאשמה עזב הנאשם את התור בלי אומר ונכנס לתוך בנין הדואר. רצתי אחריו ביחד עם האיש שהאשימו, ומשראה שהננו עוקבים אחריו, עצר וצעק:

מה רצונכם ממני, מה אתם רוצים!?

התאסף קהל ולעיני כלם נגשתי אליו ומששתי בגופו; הוא לא הראה כל התנגדות. בדיקה חטופה זאת הספיקה כדי לשכנעני שהכסף איננו בכליו. הרי היתה זאת חבילה גדולה! אי אפשר היה להעלימה על נקלה בכפולי הבגד!

מישהו חפש בינתיים בתיקו של הנאשם, מס. 1, אך גם חיפושו זה לא העלה מאומה. עד הרגע הזה עוד התנחמתי בתקוה ששכני לתור אכך הצליח לתפוס את הגנב. עתה בראותי שהכסף איננו הרגשתי ברע, ראשי הסתחרר עלי ועמדתי להתעלף. עוברים ושבים תמכו בי.

בין כה וכה נגש אלינו האדם שעמד מקודם בתור בחברת הנאשם הזה, הוא האיש שהחזיק סל בידו. עתה היו שתי ידיו נתונות בכיסי מכנסיו והסל נעלם! מישהו הביא שוטר; עמדתי להפנות את תשומת לבו של השוטר לאיש זה עם הסל, אולם בטרם הספקתי לעשות זאת הסתובב הלה בבהלה על עקביו והלך לו! השוטר התחיל לרשום עדות מפי החשוד ושאלו לשמו ולמקצועו. הוא ענה:

"אני צורף, ושמי אינני נותן כאן ברחוב כדי שתבישוני ברבים!"

השוטר טלפן לתחנתו וכעבור זמן קצר הופיע סמל משטרה. כשהסמל ראה את ה׳׳צורף׳׳ הוא ברכו לשלום, ובחיוך רחב, כמי שפגש ידיד ותיק ומיד אסרו בלי הרבה אומר ודברים.

בהגיעו לשלב זה בספורו התיר העד לעצמו הפסקה קצרה. הוא הוציא ממחטה מכיסו, נגב בה את ערפו, העבירה על מצחו, ונגש לקנח את חטמו. קנוח זה נעשה ביסודיות רבה, אגב נשיפה מחרישת אזנים בכל נחיר לחוד ושפשוף החוטם ללא רחמים. אחר כך הוא חרחר פעם ופעמיים, ובטרם יחזיר ממחטתו לכיסו, ירק בה במרץ וגלגלה יפה יפה, עוטף רירו כמטמון יקר.

רחמי נכמרו על יהודי זה, בן השבעים. הוא עמד כבר זמן ממושך על דוכן העדים ועוד עליו להחקר על ידי שני עורכי דין, בזה אחר זה. מלבד מפח הנפש מאבדן ממונו עוד עליו לסבול ענויי הדין ויסורי הגוף. הצעתי לו, איפוא, להמשיך במתן עדותו בישיבה.

- כבוד השופט, אמנם אין אני עוד כאשר הייתי לפנים...

- המיקרה הזה שכנע את אדוני? התערב הסמל ר. בחיוך, לקול צחוקו של הקהל.

- ואכן מיקרה זה שכנעני. לו הייתי כאחד הבחורים האלה - פה הושטה אצבעו הגרמית, רועדת במקצת לעבר הנאשמים - היו הם טוֹעמים את נחת זרועי במקום המעשה! אולם עוד כוחי במתני לתת עדות בעמידה ! משום כבוד בית הדין.

הוא דחה בתנועת יד תקיפה את הסדרן שהזדרז להגיש לו כסא, ונשאר על רגליו, נשען על מקלו, שאף בו נכרים היו אותות הזמן כבבעליו. הייתי סבור ששמעתי את כל ספור המעשה מפי העד, ורמזתי לאחד מבאי כח הנאשמים להתחיל בחקירתו הנגדית. אולם הסמל ר. מהר להעמידני על טעותי:

- כבוד השופט שמע רק סקירה על המערכה הראשונה של המחזה, אך זהו מחזה בשתי מערכות!

מופתע, הוריתי לעורך הדין שקם למלא שליחותו, לשבת, ועשיתי אזני כאפרכסת. סקרני הייתי לשמוע מה עוד נותר בפי האיש שטרם ספרו. והוא המשיך בזו הלשון:

-ביום א׳ שאחרי המעשה עשיתי דרכי ברחוב יהודה הלוי בכוון תחנת המשטרה הנמצאת שם - לשמוע: אולי אלף הלירות השמיעו קולם בינתיים . . .

בעברי במדרכה שליד בנין בית המשפט הנמצא באותו רחוב, פגשתי לפתע באותו אדם שבקפיצתו המופקרת לאוטובוס בעת הגנבה גרם לכל תלאותי. הכרתיו מיד ונגשתי אליו. אמרתי לו :

אדון, דבר לי אליך, חכה רגע!

- הוא אך הציץ בי וכאלו נפגע! מיד נשא רגליו משם והסתלק. צעקתי לעבר השוטרים שעמדו במרפסת חדר המשמר שבחצר בית המשפט: ״גנב! הנה גנב שהמשטרה מחפשת אחריו!׳׳ השוטרים לא זזו! אחר כך התברר לי שהם ידעו . . .

- כבוד השופט! קפץ עורך דינו של הנאשם על רגליו - אני מתנגד! העד אינו רשאי להעיד על מה שהשוטרים ידעו או לא ידעו, זוהי עדות מפי שמועה ! ...

- התנגדות במקומה - קבעתי - ולשמגרביץ אמרתי:

הצטמצם בעדותך בידוע לך אישית ותו לא…

הסמל ר. לא נסה לעורר וכוח, אך לא כן הישיש הנרגז על דוכן העדים.

- אדון השופט! הם ידעו שהוא גנב מועד שאינו נמצא שם אלא מפני שמשפטו עומד להתברר...

- אדון שמגרביץ! דבריך אלה לא יכנסו לפרוטוקול! תענה אך ורק לשאלות של סמל המשטרה וחלילה לך לשכוח שאני המנהל את המשפט ולא אתה! –

בראותי את הבעת העלבון על פני העד חשתי לרכך את רושם דברי:

- אל תחשוב שאינני מבין לרוחך. אני יכול לתאר לעצמי היטב כיצד מרגיש אדם שגנבו אצלו אלף לירות והרוצה לראות שהגנב יבוא על ענשו. אולם עם כל הכבוד לשיבתך, המצפון שלי יהיה זה שעליו תרבוץ האחריות להרשעה, ומצפון זה יקר לי לא פחות מאשר ממונך יקר לך !

אינני יודע אם העד השתכנע או האם פשוט נכנע לרשות. על כל פנים הוא לא ניסה עוד להמשיך בוכוח.

לא נעלם ממני ששמגרביץ אינו נמנה על רכי הלבב הנכנעים. אולם עם זאת היה לי ברור שהתנהגותו אינה נובעת מעזות מצח שבחוצפה. ידעתי שעלי לדבר אליו בתקיפות, אך היה לי היסוד להניח שהוא יבין את מניעי באם ינומקו בקצרה. כך עשיתי ובזה תמה פרשת נסיונו להכתיב את תנאיו. עתה הוא המשיך בספורו :

- כאשר ראיתי שאם אין לי מי לי, הלכתי אחריו. הוא חשב כנראה שתנועת המכוניות בכביש תעכבני וחמק ועבר ביניהן למדרכה השניה. "רצונך לשחק אתי במחבואים", חשבתי, "ניחא - אמנם אינני אותו שמגרביץ שהצטיין במשחק הכדור-רגל בשנות העשרים, אולם עודני רחוק מלהיות עובר בטל לחלוטין". הרימותי מקלי מול שמשת המכונית הקרבה ומהרתי בעקבותיו.

חריקת הבלמים הבהילתהו, ונסיונו לעבור בקפיצה את גדר החצר הסמוכה נחל כשלון חרוץ. לא אפשרתי לו להתנער ממני, וכאשר נחפז לאורך המדרכה לכוון רחוב הרצל החילותי להדביקו. הוא הציץ בכל חצר מן החצרות שלידם עבר, אולם לא שחק לו מזלו והוא לא הצליח לגלות באף אחד מהם מעבר לרחוב אחר. מדי הציצו הייתי אומר לעצמי: פה לא תעבור, ואכן האלהים היה בעזרי. לפתע הופיע ממולו שוטר. עתה הוא היה נתון בין הפטיש ובין הסדן. אם הייתי צועק לעבר השוטר ומזעיק עזרתו היתה הרדיפה מסתימת מיד. הוא שחק בקלף האחרון שנותר בשרוולו ולפתע פנה ונכנס בפתח החנות הראשונה שנזדמנה בדרכו.

היתה זו חנות מכולת, ובחנות זאת היתה קבורתו. כשנכנסתי אחריו הפתעתיו בנסיונו לצאת דרך הדלת האחורית. כאשר ראני, התימר לסקור את אצטבות הסחורה ואמר: "אני מחפש סיגריות ״דובק״ !״ ברגע זה נכנס גם השוטר. הנאשם החויר והחל רועד בכל גופו. הוא עמד כנראה לפתוח בהצגת ׳׳החולה המדומה". לא נתתי לשוטר שהות להתרשם יתר על המידה מהעוויותיו ואמרתי : ׳׳איש זה חשוד בגנבה! בבקשה לעצרו! ,״ "אני יודע״, אמר השוטר - ותפסו.

הסמל ר. אשר נתן לעד להשלים את ספורו מבלי שיפריענו קם עתה על רגליו, החוה קידה על טהרת הנמוס הטוב כלפי עורך דינו של הנאשם הממושקף והכריז: ׳׳העד שלך אדוני !״

הגיע תורם של פרקליטי הסנגוריה לנסות ולקרוע את עדותו של שמגרביץ לגזרים, להציגו לראוה כאדם שדבריו אינם ראויים לאמון, ובמידת האפשר להציל מפיו דברים העלולים לסתור את גירסתו המקורית.

כפי שכבר הזכרתי היו שני פרקליטי הסנגוריה עורכי דין מנוסים. ידעתי שאם עדותו הראשית של שמגרביץ ערכה כשעה - תארך חקירתו לפחות שעתיים. ידעתי כמו כן שהמשחק עתה רק מתחיל, ושבהתנגש אופיו של הזקן בהחלטתם הנחושה של עורכי הדין לשחקו לעפר יעופו ודאי גצים בשפע. קויתי שעל סמך הכרות קודמת, יזהרו הפרקליטים המלומדים יפה פן יפול חלק מהגיצים על שלחני. בין כה וכה היתה השעה אחת ומחצה, ועייפותי שנבעה עוד ממשפט קודם שנסתיים באותו בוקר, החלה לתת בי את אותותיה. דחיתי, איפוא, את המשך הדיון לתאריך אחר.

בהתחדש הדיון אחרי ההפסקה נכנע שמגרביץ להזמנתי להעיד בישיבה. נראה שבאמת עייף מהתלאות שהנן מנת חלקו של כל אדם בן זמננו שרכושו נגזל ממנו. התלאות מתחילות עם הגשת התלונה במשטרה, דבר הכרוך לא פעם בצפיה סבלנית של שעות עד אשר יתפנה אחד החוקרים עמוסי העבודה לרשום את הקובלנה. לא פעם מוזמן המתלונן למשטרה בשניה ובשלישית כדי לספק פרטים נוספים. לרוב עליו להופיע ולהשתתף במסדר זהוי, או במסדרי זהוי, כאשר בידי המשטרה נופל חשוד העלול לדעתה להתגלות כמבצע העבירה. אחרי כן מתחילה הפרשה המייגעת של המשפט, עם המתיחות שבעצם ההופעה בפומבי, עם עלבונות החינם הכרוכים בו לא פעם, כשסופו אינו הצדיק לעתים את תחילתו.

שמגרביץ התנסה ברוב אלה…

בא כוח הנאשם מספר אחד הסתער עליו בשצף קצף במגמה להראות שכל ספורו בדוי... שמעולם לא היו לו אלף לירות.. . שהוא נמצא בקשיים כספיים ושכל תלונתו לא באה אלא כדי להמציא אמתלה לאי יכולת התשלום שלו. נעשה נסיון לגרור לתוך העסק את משפחתו של העד בכוונה להציגו כאדם השייך לחוגים שאין לתת אמון בדבריהם.

היה ברור שהעד לא הוכן להתקפה רבתי זאת, שנוהלה בכשרון משפטי רב, ובצורה שלא נתנה מקום לפסול שום שאלה או לדחותה כחסרת שייכות לענין. לא עברו רגעים רבים וסימני המתיחות החלו לתת אותותיהם בעד ועצבנותו הלכה וגברה. ייאמר לזכותו שהוא ידע לשמור על קר רוחו ולא התפרץ אפילו פעם אחת. אולם היה כבר נכר בו שהוא אסיר תודה עתה לאפשרות זו שנתנה לו לחפש משענת בכסאו ולרכז את כל מרצו בהדיפת ההסתערות. אכן היה זה ״רכוך״ כדבעי לפני שהחקירה עברה לעיצומה של פרשת הגנבה. ובסכומו של רכוך זה לא הצליחה הסנגוריה להוכיח שום דבר של ממש. מוחו של הזקן עדיין רחוק היה ממבוכה, ומתשובותיו נכר היה שהוא מבין יפה את מטרת ההתקפה. הוא יצא ממנה עייף וידו על העליונה.

אולם לגבי בא כוח הנאשם היתה זו רק הקדמה. עתה הוא הושיט לעד גליון ניר ורעם עליו בקולו:

הזו חתימתך?

- זאת חתימתי.

- האין זו תלונתך הראשונה בפני שוטר ביום המקרה?

- זו עדות שנתתי מיד אחרי הגנבה.

- ספרת שם את כל האמת?

- ספרתי את כל האמת, ורק האמת.

- למה, איפוא, לא ספרת שמה על כך שהנאשם עם תיק עור בידו עמד בתור לפניך בטרם עזבו לשם שיחה עם הנאשם השני ליד קיר הדאר?! מדוע לא ספרת שמה על כך שבשובו הוא שנה את מקומו בתור?

- לא שאלוני על כך ולכן לא ספרתי.

- וכל יתר הספור שלך - אלה תשובות לשאלות?

- אינני זוכר.

- ובכן הסתכל בבקשה בעדותך ותראה שרק לאחר שספרת בעצמך את כל פרשת המעשה שאלך השוטר מספר שאלות. אני אומר לך למה לא ספרת את כל המעשיה הזאת עם עזיבת התור! - מפני שלא היו דברים מעולם! דמיונך הפורה הוא שהמציא זאת לצרכי המשפט!

הרגשתי מיד שפה הצליח העורך דין המוכשר לגלות סדק רציני בחומתו של העד. בשלב זה טרם יכולתי להעריך את ממדיו של סדק זה במידה כל שהיא של דיוק, אולם מאוחר יותר, כאשר באתי לכתוב את פסק הדין, התברר שזהו הבקע שדרכו האיר לאחד הנאשמים אור של הצלה. בינתיים ענה שמגרביץ על השאלה האחרונה:

- ייתכן שלא מצאתי לנכון בשעתו לרשום בעדותי את אותו השלב של הפרשה שנראה לי כחסר שייכות לענין.

- חסר שייכות? באמת! תקרא בבקשה את המלים האחרונות שלך בעדות! או שמא מעדיף אתה שאני אקראן בפניך? ובכן שמע, כך אמרת שם: "אני מציין כי בעומדי בתור הייתי הראשון, ואחר כך באו עוד שניים . . .״ - אני אומר לך שלו ראית שנים אלה לפני כן - היית מציין זאת! ולא ציינת מפני שהדבר לא היה ולא נברא!

- אולי אתה רוצה להגיד שאני משקר!

- אני לא השתמשתי במלה "שקר", אולם עתה - כשהיא הוזכרה על ידך, סבורני שהיא מתאימה !

העד פתח את פיו להשיב - אולם אני השתקתיו והוא היה הפעם עייף מכדי להכנס בוכוח. עדותו של שמגרביץ במשטרה הוגשה לתיק בית המשפט כמוצג להוכחת הסתירות בינה לבין דבריו בפני.

בהמשך חקירתי עבר בא כחו של הנאשם הראשון על כל פרטי המקרה בזה אחר זה, אולם בכל אותם הדברים עמד העד על דבריו הקודמים ללא חת, והחקירה הסתימה בתיקו.

העד העבר לידיו של עורך הדין השני במצב של תשישות כח הגובל עם אדישות. פרקליטו של הנאשם מספר שנים לא בזבז עוד זמן על התקפות אשיות המכוונות לאופי ולמהימנות. הוא נגש ישר לעיצומו של ענין. הוא הכריח את העד לתאר בפרוטרוט את הצורה בה עמד התור לאוטובוס, אלצו לאמוד את המרחק ממנו לקיר בנין הדאר ולדלת הכניסה למשרדי הדאר. הוא נסה לשכנע את העד שהוא טועה בזיהויו של האדם שקפץ למכונית לפניו.

העד הודה שלאיש לא היה שפם כלל ושהוא נעל נעלים לרגליו שעה שהאדם שנעצר בחנות המכולת נעל סנדלים. אולם הוא חזר והדגיש את בטחונו המוחלט שהנאשם הנוכח באולם בית המשפט הוא האדם שרץ לאוטובוס מאצל קיר בנין הדאר והתחלק בכניסה. הוא הכירו לפי קלסתר פניו, לפי גופו, לפי הקרחת הקטנה שבמרכז ראשו.

חקירה זאת שנוהלה בשיטה של אי מתן שהות לעד לרכז מחשבותיו בין שאלה לשאלה - לא העלתה בסופו של דבר שום גלויים מרעישים.

כאשר הודע לשמגרביץ שהסנגוריה סיימה את חקירתה, והותר לו ללכת לדרכו, הוא נראה כמי שזקוק לנופש הבראה ולמנוחה ממושכת.

הצעתי לו שיסע אל מחוץ לעיר, למקום מרגוע.

- הנח לטחנות הצדק לטחון - כדרכן, אמרתי לו דרך הלצה, ועוד תספיק להוודע את התוצאות כשתחזור.

- כבוד השופט! אין אני יוצא מפה אלא בדרכי ללוות את שני השקוצים האלה לבית האסורים! - ענה הזקן לקול צחוקם של הצופים, ונופף במקלו לעבר שני הנאשמים. לאחר זאת נגש לאחד הספסלים וישב בתוך הקהל.

העד השני שנקרא מטעם הקטיגוריה היה האיש ששמגרביץ הזכירו בתור האדם שהצביע לו מיד אחרי הגנבה על הנאשם מספר אחד באומרו: "מאה אחוז זהו הגנב !”

אין טעם לחזור כאן על עדותו של עד זה. האוביקטיביות שלו לא היתה מוטלת בספק, ואף אחד מבאי כח הנאשמים לא הצליח להטיל בו דופי. הוא אישר את כל אותו החלק מעדותו של המתלונן שנגע להופעתו של הנאשם השני לפתע, קפיצתו לאוטובוס, נפילתו ממנו, והסתלקותו בו לאחר מכן. הוא זהה ללא הסוס את הנאשם מספר אחד בתור האדם שעמד בינו לבין המתלונן, והסביר כיצד התנהגותו המוזרה בעזיבתו את התור אחרי המיקרה ואחרי ההמתנה הממושכת בו - עוררה את חשדו. הוא היה נוכח בחפוש שנערך אצל האיש בבנין הדאר המרכזי, וראה כיצד לא העלה חפוש זה מאומה. עד זה הוסיף פרט אחד חדש לעדותו של שמגרביץ בספרו שכאשר הם נכנסו לבנין הדאר ונגשו לנאשם הראשון היה זה עסוק בהחלפת המישקפים אשר הרכיב על אפו במשקפים אחרים שהוציאם מכיסו.

אחריו העיד עוד השוטר שבצע את מאסרו של הנאשם השני בחנות המכולת. עדותו היתה שגרתית ולא הוסיפה ולא גרעה ממה שנאמר כבר בפרשה זאת על ידי המתלונן.

בכך תמה פרשת עדויותיה של הקטיגוריה.

קוי ההגנה שבחרו בהם שני הנאשמים בהגיע תורם להעיד הוכיחו מיד שהסניגוריה לא העריכה כראוי את הרושם שעדי התביעה השאירו על בית המשפט. הנאשם הראשון, הממושקף, בעל תיק העור והטבעת הגדולה, עשה שגיאה חמורה כאשר הכחיש את עצם עמידתו בתור הנדון בתאריך הנדון. הוא טען שאת הנאשם השני ראה בפעם הראשונה בחייו בתחנת המשטרה, ואת המתלונן ואת עד התביעה השני - משנגשו אליו בתוך בנין הדאר. הוא הכחיש נמרצות כל שייכות לפרשת הגנבה.

הנאשם השני הלך עוד צעד אחד הלאה וטען שביום הגנבה לא היה כלל בתל-אביב, וכי ביום שבו המתלונן ראהו ליד בית המשפט הוא המתין שם לעורך דין כדי להגיש באמצעותו בקשה לממשלה לרשיון מסויים. לדבריו הוא לא ברח מעולם בפני המתלונן - אלא באמת התכוון לקנות לו קופסת סיגריות, כאשר לפתע נגש אליו שוטר ואסרו.

מלבד שני הנאשמים לא העידו כל עדים מטעם הסניגוריה.

הגיעה השעה לכתוב את פסק-הדין. פה עמד לזכות הנאשמים העקרון הגדול של המשפט הפלילי לפיו חייבת אשמתו של החשוד להיות מוכחת מעל כל צל של ספק מתקבל על הדעת. העובדות שהוכחו במשפט כשהן נסקרות סקירה אוביקטיבית הן הקובעות קיומו או העדרו של הספק ואין בין המסקנה המתבקשת מתוך סקירה אוביקטיבית כזאת לבין הרגשתו של השופט או הרושם שלו ולא כלום.

וכך קרה שאחרי שנטלתי שהות של שבועיים לעיין בתיק, ולאחר שהפכתי בו כדבעי וכתבתי פסק דין אחד וקרעתיו - זיכיתי לבסוף את שני הנאשמים מאשמת גנבה.

קבעתי בפסק דיני כי מבחינה עובדתית הוכח במשפט זה לשביעות רצוני שבתאריך, בשעה ובמקום המצויינים בגליון האשום אכן נגנבו מתוך כיס מכנסיו של המתלונן מאתים שטרות כסף בשווי כולל של אלף לירות. אחר כך ערכתי רשימה של עובדות שהוכחו נגד כל אחד מהנאשמים לחוד, ושיש בהן כדי לסבכם במעשה עבירה. רשימה זאת הסתכמה כדלהלן:

נגד הנאשם מספר אחד:

א. הוא עמד מיד אחרי המתלונן בתור לאוטובוס עד לרגע של הגנבה.

ב. הוא התחיל להתרחק מהמקום, מיד אחרי הגנבה.

ג. בהגיעו, לאחר התרחקות מהתור לאולם בית הדאר החליף את משקפיו.

ד. הוא הכחיש בבית המשפט עצם המצאו בתור הנדון.



נגד הנאשם מספר שנים:

א. הוא התפרץ לאוטובוס אשר הגיע לתור הנדון מבלי לעמוד בתור זה קודם לכן, עלה במדרגות האוטובוס, התחלק והפיל את המתלונן, ולאחר מכן הסתלק מהמקום באותו אוטובוס.

ב. הכסף נגנב מכיסו של המתלונן בפרק הזמן שבין הפלתו על ידי נאשם זה לבין הסתלקותו של אותו נאשם בתוך האוטובוס.

ג. נאשם זה הכחיש בבית המשפט עצם היותו בתור הנדון בתאריך הנדון, ונתן בדרך כלל עדות מבולבלת ורבת סתירות.

ד. הוא נסה להתחמק מהמתלונן כאשר זה האחרון ניסה לעצרו כעבור זמן מה ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב.

ייתכן שהעובדות הנ״ל מטילות צל של חשד, ואולי אפילו חשד כבד, על הנאשמים. אולם המרחק רב עדיין בין חשד כבד לבין הוכחה מעל כל צל של ספק.

לו הייתי יכול לקבוע כעובדה מוכחת שאכן עמד הנאשם הראשון בהתחלה בתור לפני המתלונן, כפי שהמתלונן ספר בבית המשפט, כי נאשם זה עזב את התור כדי לשוחח עם הנאשם השני בצל קיר בנין הדאר, וכי הוא חזר לאחר מכן לתור ונעמד הפעם מאחורי המתלונן - היה דבר זה מביא בהכרח למסקנה שהיה קשר בין שני הנאשמים. הייתי רשאי אז לקבוע ברורות שהנאשם השני היה בסמוך למקום המיקרה זה זמן מה כאשר רץ לפתע לקראת האוטובוס, ושהחלפת מקומו בתור על ידי הנאשם הראשון לא באה אלא לשם בצוע תכנית שהוסכם עליה בין שני הנאשמים. קביעה כזאת היתה משנה את פני הדברים תכלית השנוי.

אולם לא הייתי מוכן לקחת על מצפוני את האחריות לקביעה עובדתית כזאת לאור הסתירה בנקודה זאת בין עדותו של המתלונן בבית המשפט לעדותו במשטרה, ולאור העדר כל סיוע לדבריו באותה נקודה בכל העדויות האחרות. הוא שהערתי קודם לכן - שבהוכיחו את הסתירה בין שתי גירסותיו של שמגרביץ על המקרה גילה בא-כחו של הנאשם הראשון סדק רציני בחומה שעמדה לסגור על הנאשם.

מטבעו של האדם העומד להעיד בבית המשפט על מסיבות מיקרה הקרוב ללבו, שהוא מעבירו בפני עיני רוחו ומשחזרו לעצמו לא פעם בטרם ידבר. הדבר הוא במיוחד כך כשהעד הוא אדם ער ונבון והוא מקוה, תוך נתוח העובדות, להעלות פרט כל שהוא שיעזור לו בפתרון תעלומה המטרידה אותו. הספור הראשון למשטרה לקוי לא פעם בשל ההתרגשות השולטת באדם בעת מתן הודעתו, התרגשות הנעוצה בסמיכות הזמן שבין העדות למקרה המשמש נושאה.

לא פעם קורה שבהצטלל על האדם דעתו כעבור זמן, כשהוא נרגע מההתרגשות הראשונה - הוא נזכר בפרטים חשובים אשר שכח למסרם לחוקריו. קורה לא פעם שבית המשפט משתכנע כי העדר פרטים חשובים בעדות שנתנה מחוץ לכתלי בית המשפט מקורו באי יכולתו של העד להתרכז כראוי שעה שהארוע המזעזע, נושא החקירה, עודנו טרי מאד במוחו, וכששווי משקלו הרוחני מופרע במידה מסוימת. אולם תמיד קיימת האפשרות השניה - שהעד מעונין בתוצאות המשפט ושבהעלותו בנבכי זכרונו את פרטי המיקרה הוא מגלה לפתע כי ספורו המקורי איננו מושלם די הצורך כדי להביא לתוצאות אלה. הוא עלול לגלות זאת בעצמו או בעזרתם של קרובים או ידידים הזריזים ממנו לתפוס את האפשרויות הצפונות במשפט. ובה במידה שתקופת הזמן העוברת מן המיקרה לבין עלותו של העד על דוכן העדים ארוכה יותר, בה במידה, גדלות הסכנות שהעד יפול קרבן ליצרו או לעצותיהם של יועצים נטולי מצפון.

כדי לא לקבל את הגירסה המתוקנת של העד אין השופט חייב להיות משוכנע שבקשר יסודה; די בכך שיש לו ספק באמיתותה. ומי זה הגבור שישים עצמו אדון לגורלם של בני האדם כשספק מכרסם בלבו?

היא שעמדה לנאשמים במשפט זה. שמגרביץ נתן עדותו בפני ארבעה חדשים בערך אחרי המיקרה. אבדן כספו חרה לו מאד ומעדותו היה נכר בברור שהוא רוצה לראות את הנאשמים חבושים בבית האסורים. גם אין פלא בדבר. הוא היה אדם ער ופקח והיה לי כל היסוד להניח שהוא נותן לעצמו דין וחשבון מחשיבותו של פרט זה שקשר באופן כה בולט את שני הנאשמים זה לזה, והצביע על קנוניה ביניהם. למה איפוא החסירו בעת מתן עדותו לחוקר המשטרה, וזה למרות שהחוקר שאלו במפורש שאלות שהיו צריכות לרענן את זכרונו במידה ולקה?

שקרם של הנאשמים בקשר להעדרותם ממקום בצוע העבירה לא נעלם ממני. אך באותה מידה לא נעלם ממני המרחק שבין הקביעה כי אדם משקר לבין הקביעה שהוא גנב.

אולם לא בכדי אמרו אבותינו: סוף גנב לתליה.

אם כי אלף הלירות של שמגרביץ “לא השמיעו קול׳׳ עד עצם היום הזה, ואם כי, כאמור, לא ראיתי מקום, מבחינה משפטית, להרשיע את הנאשמים בעבירה שיוחסה להם, איני מנסה להסתיר שהייתי “כמעט בטוח" שהם אכן בצעוה.

בין כה וכה לא עברו שבועות רבים ו״הנאשם מספר 1׳׳ שוב התיצב בפני במסבות כה ברורות שהוא נאלץ להודות באשמה מיד בתחילת המשפט. גם בפעם השניה היתה האשמה: גנבה. לאחר מכן הוא הופיע עוד מספר פעמים, כאשר ענשיו הולכים וגדלים בהדרגה מחודש מאסר לשנת מאסר.

לבסוף הוא השתכנע כנראה שפרצופו נעשה מוכר מדי בחוגי המשטרה ובבית המשפט ושמעתי שהוא ירד מן הארץ. השתתפותי בצער נתונה למדינה אליה החליט להגר.

האמת צריכה להאמר - שאת הנאשם השני לא זכיתי לראות פעם נוספת.