4

לסיפור הבא

על שפת הים בתל אביב

בגלל עומס העבודה באגף הפלילי קרה לא פעם שלא הספקתי לעיין בתיקים לפני התחלת הדיון בהם. במסבות אלה לא יכלתי להמנע מזמן לזמן מההפתעות שהכריכות החומות צפנו בחובן. מורגל לגליונות האשים המתיחסים לגגבות ולקטטות, למסחר ברכוש גנוב ולהוצאת שם רע, הייתי עלול לבוא במבוכה כאשר נקראתי לפתע וללא כל הכנה מוקדמת לשפוט אדם על עבירה על חוקי המטבע, או על החזקת בית בושת.

עדיין זכורים לי הרגשות המעורבים בהם סקרתי לראשונה את גליון האשום המקורי ויוצא הדופן שהוגש בפני בעצומו של יום גדוש תיקי מס קניה. גליון האשום שבו המדובר ייחס לבחור צעיר, כבן עשרים, אשמה של “שוטטות׳׳, בנגוד להוראות החוק הפלילי משנת 1936, בזה שבחצות ליל קיץ הוא נמצא משוטט על שפת ימה של תל-אביב, במסבות המוכיחות שמטרת המצאי במקום היתה בלתי חוקית. המטרה הבלתי חוקית שיוחסה לנאשם פורטה בסיפא של ההאשמה בזו הלשון: "היינו כדי לעשות מעשה מגונה במקום צבורי, או באופן שעלולים לראותו ממקום צבורי, בנגוד להוראות הסעיף 160 לפקודת החוק הפלילי, 1936".

היתה זו הפעם הראשונה שהאשמה מסוג זה הוגשה בפני וסכויי הוכחתה נראו לי קלושים. מנוכחותם של כמה קציני משטרה באולם, נחשתי שזהו תיק נסיוני שהמשטרה מבקשת לבדוק בו את כשרה לעמוד בתוצאות המשפטיות של פעולת סריקה גדולה על שפת ימה של תל-אביב.

הופתעתי מאד למראה הנאשם שקם על רגליו עם הקרא שמו על ידי הסדרן. היה זה בחור כבן עשרים, בלבוש נקי ומסודר, שער ראשו סרוק יפה, ידיו - הידים העדינות של תלמיד. הוא הישיר את מבטו אלי וחיוך קל רחף על שפתיו, ספק מסוה המכוון להסתיר את הדאגה שבלב, וספק גלוי תת הכרתי של קלילות דעת הטבועה באופיו. לשוא חפשתי את פתרונה של החידה בעיניו; הן אמנם לא שתפו עצמן בחיוך השפתים אך הבעתן גם לא שקפה עצבנות או פחד.

התרשמותי הראשונה מהנאשם היתה חיובית. עם זאת הזהרתי את עצמי שלא לגשת לברור המשפט בדעה מוקדמת כל שהיא. זכרתי עדיין יפה את הבחור שרק שבוע קודם לכן נדון על שוד מלווה אלימות ושעשה רושם של סטודנט מלומד שכל דרכיו דרכי נעם.

הוריתי את הנאשם לשבת, ומשמלא דרישתו נחו עיני על הבחורה הנחמדה שישבה לידו. אין בכונתי לאמר שרק עתה גליתי את קיומה. שכמותה אין אדם מגלה במיקרה. ראיתיה מזוית עיני בהכנסה לאולם, ונזקקתי לרוב מלאי כח הרצון שלי כדי להכריח את עיני להנתק מדמותה.

ידעתי היטב מה יקרה לשופט המגלה ענין בפרצוף נאה. כהרף עין כל הנשים בקהל - ארנקיהן פתוחים, ראשיהן נטויים, עיניהן מלוכסנות למראה ושפתוניהן בידיהן. אוירה של חדר אפור במלון משתררת באולם בית הדין ולכל הדעות אין זו האוירה ההולמת את ייעודו של המקום.

אולם פה קיימת האפשרות שהנערה היתה מעורבת במעשה המיוחס לנאשם בגליון האשים, ושהופעתה בבית המשפט לא באה אלא לשם מתן עדות להונתו. היה עלי לברר אם אכן זו מטרת בואה, ואם כן, לבקשה להמתין בחוץ עד בוא תורה.

- הגברת היא עדה? - פניתי לנאשם בשאלה.

- לא, כבוד השופט, אני אחותו - השיבה הנערה בטרם הספיק הבחור לקום על רגליו, בשלחה לי חיוך מקסים מעיניה ארוכות הריסים.

נזכרתי בשודד הצעיר מיפו שהביא אף הוא את ״אחותו״ להאזין למשפטי, החתול צהוב השער וירוק העינים מצא לו מקום מתאים באולם, ממנו נסה להקסימני במשך שלשה ימים רצופים ברגלים ארוכות השוק ובחזה פורץ גדרות המחשוף. לדאבוני היה עלי לאכזב את התקוות שנתלו כנראה במבטיו החיכנים. לאחר ש״אח״ נשלח למנוחה ממושכת אי-שם, הוברר ש״האחות״ לא היתה אלא מאהבת שמלאה את התפקיד שהוטל עליה בלחץ האיום להוצאה מהחדר המשותף לרחוב.

הייתי סקרן לראות כיצד תגיב הנערה על ירית נסיון ולכן פניתי שוב לבחור ושאלתיו:

- שמא הבאת את אחותך והושבתה מולי כדי להסיר את תשומת לבי מעדי הקטיגוריה?

היא קמה, כשסומק קל עולה בלחייה, התכופפה מעל הבחור ונשקה נשיקה חטופה באזנו, ובעודנו מחטט בכיסיו אחרי ממחטה פנתה לעבר הדלת, ובהפטירה לעברי בחיוך: - מוטב לי להסתלק מאשר לעורר מחשבות. שלום! - נעלמה באפלולית הפרוזדור הארוך.

האוירה המתוחה המאפינת את בית המשפט הפלילי, וההופכת במשך הזמן למועקה המדכאת אף את לבו של השופט, פגה במיקצת, ונהניתי לגשת הפעם לברור משפט כשחיוך רחב משתפך אפילו על פניו המצומקים של הסמל ר.

עד התביעה הראשון נקרא לדוכן העדים. הנאשם הוציא מכיס חולצתו פנקס זעיר ודלה עפרון ממכנסיו, פניו לבשו ארשת רצינות, והוא התכון ברורות להלחם לזכויותיו מלחמה של ממש.

ראשון העדים היה איש משטרה. לשאלותיו של הסמל ר. הוא ענה וספר שלפני כחודש ימים, בתאריך בלתי זכור לו, בסמוך לחצות הלילה הוא נמנה על חולית שוטרים שיצאה בפקודו של סמל פלוני לסרוק את שפת ימה של תל-אביב. המבצע יוזם בעקבות תלונותיהם של חוגים מסוימים מקרב אזרחי העיר על הפרות המוסר הנעשות על שפת הים לעיני כל.

החוליה, שהיתה מורכבת משלשה שוטרים וסמל, הגיעה במכונית משטרתית לככר הרבט סמואל, ומשם המשיכה בסיורה ברגל לאורך הטיילת לכוון הצפון. הסמל היה מצוייד בפנס כיס גדול, ומזמן לזמן הוא היה מאיר בו כל פינה אפלה, שעל פי נסיונו, ועל פי נסיונם העשיר של אנשי החוליה, עלולה היתה לשמש מחבוא לזוג מתעלס באהבים. והנה בעברם בסמוך למלון "מרכז" פגע קצה קרן אורו של הפנס בזוג דמויות על החול, כמה עשרות מטרים צפונה. גם העד ראה את הדמויות...

- באיזה מצב הן היו?

הו היו למטה על החול.

- ברור שלמטה על החול... אני מתכוון: בעמידה, בשכיבה, בריצה, זו על יד זו, או במרחק זו מזו? - הן היו בשכיבה, קרוב מאד זו לזו, אולם לא אוכל לאמוד את המרחק בדיוק.

- הסמל רצה להפתיע את הזוג. מיד כבה פנסו והורנו להתפזר. שוטר אחד קבל הוראה לרדת על החול למטה, ליד מלון ׳׳המרכז׳׳, ולהתקדם לעבר הזוג לאורך קיר הטיילת. אני נצטויתי ללכת כמאה מטר קדימה במדרכה הימנית של הטיילת, לרדת לשפת הים, ולחזור לקראת חברי. בעודנו סוגרים באופו כזה על הזוג משני עבריו, היה שוטר שלישי צריך לרוץ למכונית המשטרה ולהביאה אל מעל מקום המצאי. לפי חשובו של הסמל היתה המכונית צריכה להגיע ממש ברגע בו יתפס הזוג בכפנו, ונהגה נצטווה להאיר את השטח בזרק-האור הקבוע בגג הרכב. מטרת הסמל בהפעלת הזרק-אור היתה להגדיל עוד את הפתעתם של העצירים, ולאפשר לנו לבדוק אם נמצאו בשטח חפצים כל שהם העלולים לשמש מוצגים במשפט.

מלאתי בדיקנות אחרי ההוראות שקבלתי ובאתי אל האנשים מהצפון בחפוי צלו השחור של הקיר החוצץ בין החול שלמרגלותיו לבין הטיילת הסלולה מעליו. עשיתי דרכי בחושך מצרים, וקשה היה לי לראות את קצה היד המושטת לפני. עמודי גדר הברזל של הטיילת מעלי נזדקרו על קו הרקיע, והם שמשו לי קנה-מידה למידת התקדמותי. כך הגעתי למרחק של כחמשה-עשר מטר מהמקום שבו היו צריכים להמצא האנשים. בהיות כל ישותי מרוכזת בהאזנה הבחנתי ברעשו העמום של מנוע מכוניתנו בעודנה בראשית דרכה. אולם חיש מהר נבלע רעש זה ברחשם המונוטוני של גלי הים.

עמדתי תחתי ביודעי שנותרו רק שניות ספורות לפני שידלק הזרק-אור. לפתע נשמע רעש מחריד אשר הרעיד את כל עצמותי וסמר את שערות ראשי. המחשבה הראשונה שפלחה את מוחי היתה שמכוניתנו התנגשה בגדר הברזל שמעל ראשי, אולם עשתונותי לא אבדו אלא למשך חלקיק של שניה. בעקבות הזעזוע הראשון באה ההכרה הברורה שהרעש מגיעני מהכווו שממנו התקרב חברי, ושהיה זה רעש נפילתה של ערימת כסאות נוח שחברי ודאי התנגש בה בחשיכה. זנקתי לקראתו וברגע זה ממש הואר אור חזק מלמעלה ישר לתוך עיני וסנוורני לגמרי. עשיתי תפנית הצידה למלט עיני מהאור ובו בזמן הרימותי ידי השמאלית לכובעי כדי להורידו ולשימו חוצץ בין ראשי ובין הפנס המאיר מלמעלה. ידי המתרוממת פגעה בגופו של אדם, והוא צעק:״בלי ידים! מה זה? רוצים מכות?׳׳ בו ברגע קבלתי אני מכה באף וכל החשכה מסביב הוארה באור ורוד...

- בבקשה להצטצם יותר - הערתי לעד, - אין לנו זמן להתעכב על פרטי פרטים! בשקט חשבתי: איזו קומדיה! ובעיני רוחי ראיתי כותרת בעתונות הערב; ״כוחות משטרה פועלים לבעור קני הטומאה על שפת ימה של תל אביב״, ובאותיות קטנות יותר: "שוטר נפגע בפעולה״.

- התוכל להכיר היום את האיש שהתנגשת בו, הישנו פה באולם בית המשפט? - שאל הסמל ר.

העד העביר מבט סביב אולם בית הדין, פעם ופעמים ועיניו נחו על הנאשם:

- זהו. הבחור הזה.

- האם מצאת על שפת הים באותו לילה עוד דבר מלבד הנאשם?

- כן באור הזרקור הבחנתי בשמיכה פרוסה על החול במרחק מטרים ספורים ממני, ובעודני מחזיק את אפי הכואב בידי, רצתי לעברה ומצאתי בחורה שכונה עליה. היא חייכה לי, ובהושיטה לי מטפחת שאלה אותי למה אני מסתובב בלילה על שפת הים כשיש לי נזלת!

חייכתי, והבלגתי -על התשוקה לתת בטוי קולני למצב הרוח הטוב שמשפט זה השרה עלי. אולם מאמצי הרסון העצמי שלי לא הועילו באשר סמל המשטרה שישב בספסל השני פרץ בצחוק פרוע, מוחה דמעות מעיניו, ומחצית הקהל מהרה ללכת בעקבותיו.

היה זה סמל ר. אשר תפס את המושכות בידיו והשכיל לרכז שוב את תשומת הלב הכללית בהסתערותו המחודשת על העד:

- ההרגשת במשהו מיוחד בקשר לבחורה?

- לא הרגשתי בה שום דבר מיוחד... היא היתה לבושה . . .

- במה היתה לבושה?

- במידה שראיתי לבשה שמלה שחורה.

- ומה נעלה לרגליה?

- הא! נכון! כמעט שכחתי! היא היתה יחפה! נעליה מצאנו ליד השמיכה...

הסמל ר. התישב. בפניו ניכרה הבעה של ספוק.

במשפט מסוג זה יש הבדל ביו בחורה יחפה לבחורה שנעליה לרגליה . . .

עתה הגיע תורי של הנאשם לחקור את העד, ובקומו על רגליו - הוא הציץ בפנקס שבידו ופתח:

- מתי ראית אותי בפעם הראשונה?

- אחרי שקבלתי מכה באף.

- מה עשיתי בזמן שראית אותי לראשונה?

- כנראה הלכת . . .

- לא "כנראה" - ראית אותי הולך?

- לא, אבל . . .

- נכון שנתקלת באפך בגופי ואז ראית אותי עומד

- כן.

- ראית אותי שוכב על שפת הים?

- לא . . .

- נכון שהיה לילה ללא ירח, וחשוד מאד?

- כן.

- אתה לא יכול להשבע שלא באתי לקראתו בלכתי בחול של שפת הים מככר הרברט סמואל, או שעמדתי במקום בו התנגשנו - במשך חצי השעה שלפני כן?

- אני לא אוכל להשבע, אבל לא באת ממרחק ממול כי לו בן היה, היה השוטר השני מרגיש בכך, וכן ראיתי קודם שני אנשים על השמיכה …
- בבקשה להצטמצם לעדות על עובדות, ולא להכנס בהסברים המבוססים על השערות! - התערבתי. לנאשם לא היה עורך דין, והיה עלי לעמוד על משמר זכויותיו.

- וכן, הוספתי - בראשית עדותך ספרת שראית שתי דמויות על החול ולא הזכרת כל שמיכה, כיצד זה אתה אומר שראית קודם שני אנשים על השמיכה?

- אני משער ...

_ אין זה מתפקידו של עד לשער - חתכתי דבריו באמצע - עד יכול לספר רק על מה שהגיע לתודעתוֹ באמצעות אחד מחושיו, השאר נא לי את מלאכת הסקת המסקנות.

- עוד שאלות? פניתי לנאשם.

הוא הרהר קמעה ואחר כך השיב: אין שאלות.

שאלות חוזרות? שאלתי הפעם את סמל ר.

הסמל ר. נמנה עם “הלוחמים עד הסוף". הוא קם ופנה לעד:

- באיזה מרחק בדיוק מהבחורה השוכבת היה הבחור שנתקלת בו?

- כעשר פסיעות.

- באיזה מצב היה נתון גופו, האם היה נטוי לאחד הצדדים, או עמד ישר? האם ...

- סמל ר . . . הפסקתיו - עם כל הכבוד, היש בדעתך לעשות מזה משפט רצח? מה שייכות יש למצב גופו של הנאשם בזמן הנדון ולמשפט שבפננו?

כבוד השופט, - השאלה מכוונת לברר האם הנאשם עמד או הלך בזמן שהשוטר נתקל בו, והתביעה הכללית סוכרת שיש לכך חשיבות במשפט שבפנינו.

אחד אפס לטובתך, חשבתי לי. כמעט נעלם מעיני שהאשמה לפי גליון האשום היא "שוטטות", ו״שוטטות״ מצריכה תנועה - ובאין תנועה... הסתכלתי בעד, וזה ענה:

- כפי שציינתי, היה חושך גמור, ולא אוכל להגיד דבר על מצב גופו של האיש.

בתום עשרים דקות שוחרר העד הראשון והשני נקרא תחתיו.

על דוכן העדים עלה הסמל - מארגן הפעולה הנועזת. הוא נשבע ברצינות רבה, וספר בדומה לעד - קודמו, על התכנון הרב שהושקע במבצע. עד שהגיע לפרשת התקלותו של השוטר המסכן בכסאות המרגוע היתה עדותו זהה במעט לעדות השוטר שהעיד לפניו. בבואו לספר כיצד זה הגיע ורעש הכסאות המתהפכים לאזניו בדיוק כאשר עמדה המכונית להעצר בשולי הטיילת למעלה, התעוותו פניו כאילו גם בעת מתן עדותו עדייו הדהד הרעש באזניו. ערפו האדים, בעלות הדם לראשו מתוך כעס עצור והאודם השתפך על פניו וטפס במצחו עד שרשי שערותיו.

- מששמעתי את הרעש הערור הזה, פחדתי שהכל אבד. צעקתי איפוא, לנהג להדליק את הזרק-אור, ובפתחי את דלת המונית פרצתי החוצה. עברתי בפסיעה אחת את המדרכה, וקפצתי לחול למטה...

לא יכולתי להתאפק מלהפסיקו. משפט זה נתן לי הזדמנות נדירה להתפרק קצת מן המתיחות שאיפינה את עבודתי במשך החודשים האחרונים ברציפות מעיקה.

- ובנס לא נחתת על ערימת כסאות נח - התערבתי בדבריו.

- לא חשבתי בלל על כסאות באותו רגע, ואינני יודע אם הייתי מתנהג אחרת לו הייתי חושב עליהם. פשוט לא היתה לי ברירה. אחד האנשים שלי הכזיב, והיה הכרח להציל את הניתן עוד להציל. הזרק-אור נדלק בעודני מטפס על המעקה, ומשהגעתי למטה מצאתי כבר את הבחור מרוחק כמה מטרים מהשמיכה, אם כי הבחורה עדיין שכבה עליה. אמרתי לבחור שאני עוצר אותו באשמת שוטטות והוא ענה בצעקות : שאין לי כאילו שום זכות לעצרו, שהוא לא עשה שום דבר, שזוהי ארץ דמוקרטית ועוד ועוד. רק לאחר שהתריתי בו שמוטב לו לבוא אתנו לתחנת המשטרה בלי חכמות, שאם לא כן נקחהו בכח - נרגע, ונסה להפוך את כל הענין להלצה. הבחורה באה אתנו למשטרה לשם מתן עדות. היא שוחררה באותו לילה. בבואנו לתחנת המשטרה ערכתי חפוש אצל הבחור ומצאתי הוכחה ברורה על מטרת המצאו במקום בו מצאנוהו.

- התוכל להכיר את הבחור? הישנו באולם זה?

- כן - זהו הבחור.

- האלה הם הדברים שנתפסו אצלו בחפוש שערכת? - פה הגיש הסמל ר. לעד חבילה קטנה עטופה מטפחת.

- כו אלה הדברים. זו המטפחת שלו, ואלה החפצים האחרים שהיו בכליו.

בתנועה דרמטית פתח הסמל את הקשרים במטפחת ולעיני נגולו: קופסה ססגונית עטופה ניר שקוף, המכילה ללא ספק פרזרווטיבים, צרור מפתחות, תעודות זהות, וקלע של כדור רובה.

- מלבד אלה היה ארנק עם קצת כסף ועט נובע - אשר החזרתים הנאשם לבקשתו, משלא ראיתי כל צורך בהם.

ומה צורך ראית בקלע הרובה? שאלתי - מתקשה להבין כיצד יכול מוצג זה לשמש חוליה מקשרת ביו הנאשם לביו העבירה המיוחסת לו.

- יש לנו הוראות לעכב תחת ידנו כל נשק או תחמושת או חלק מנשק או מתחמושת הנמצאים אצל חשוד - ענה הנגד בטוחות, כאילו ללמדנו שלא איש כמותו יעשה דבר ללא סבה מספקת.

סקרנותי לראות את סופה של כל הפרשה גברה על תשוקתי להכנס לוכוח עם העד, ולכן שמחתי לשמוע את הצהרתו של הסמל ר. שאין לו עוד שאלות בשלב זה. עתה בא תורו של הנאשם לשאול :

- אמרת שכאשר ירדת לחול מצאת אותי״כבר״ מרוחק מספר מטרים מהשמיכה ? אתה ראית אותי מתרחק מהשמיכה?

- ולי ברור שהיית קודם על השמיכה.

- ולי ברור שלא ראית אותו מתרחק מהשמיכה, - התערבתי כדי לחסוך שאלות מיותרות.

- כן, כבוד השופט. אבל המסבות . . .

- השאר את המסכות לסמל ר. - הוא ינאם עליהן בסכומו של המשפט.

- מה היה מצב התאורה במקום?

- היה חושך מצרים.

- מה היתה השעה המדויקת בה תפסתם אותי?

- אינני זוכר, אולם ודאי רשמתי בדו׳׳ח שהגשתי ואוכל להזכר ממנו.

- הראה לו בבקשה את הדו׳׳ח שלו - הוריתי לסמל ר.

העד קבל לידו דף ניר, זהה בו את כתב ידו, עיין בו קצרות וענה:

- השעה היתה עשרים ושלש חמישים.

- תודה רבה. אין לי יותר שאלות.

הסמל קפץ לעמידת דום שניכרו בה סימני הלטוש של שנות שרות רבות, וירד מדוכן העדים. מיד נקרא העד הבא, והתובע הצהיר שזהו עד הקטיגוריה האחרון. עדותו של עד זה היתה טכנית. הוא לא השתתף במבצע ולא היה עד ראיה, כי אם רשם את הצהרתו של הנאשם במשטרה.

- בשעה 0300, הוא ספר, הובא בפני בתחנת המשטרה, בחור, שהנני מזהה אותו כאן בבית המשפט ומצביע עליו, והאשמתיו באשמה של שוטטות במקום צבורי במסבות המובילות למסקנה שהוא נמצא שם למטרה בלתי חוקית, היינו במטרה לבוא ביחסים מיניים במקום צבורי. אמרתי לנאשם שאין הוא חייב לאמר דבר, אולם כל אשר יאמר, יירשם ויוכל לשמש עדות בבית המשפט. לאחר מכן מסר הנאשם הצהרה מרצונו הטוב שרשמתיה מפיו, והקראתיה לו, וחתמנו עליה שנינו.

פה הפסקתי את העד ופניתי הנאשם בשאלה:

- ההנך מסכים שמסרת את הצהרתו במשטרה מרצונך הטוב והחפשי, ללא לחץ, איומים או פתויים?

- כן כבוד השופט, מה שאמרתי אמרתי מרצוני הטוב.

- טוב, אמרתי לעד, קרא נא את ההצהרה בקול!

- "כל מה שיש לי להגיד אגיד לשופט".

נדהמתי.

- זוהי כל ההצהרה ו - שאלתי.

- זוהי כל ההצהרה.

שחררתי את העד. ענין ההצהרה הרגיזני. אדם איננו אומר דבר במשטרה ובכל זאת מביאים עד לבית המשפט, מבזבזים זמן יקר, וכל זה למה? כנראה שיגרה שאיש לא קם להפסיקה. ואת דעתי הבינוני בקול באזני הסמל ר. אולם הסמל ר. לא היה מן האנשים שלשונם דבקה לחכם. היתה לו תשובה מן המוכן, ומששמעתיה נוכחתי בשנית שהמשטרה טעמה עמה בכל אשר היא עושה.

- כבוד השופט, נמק הסמל ר., סברתנו היא שאדם הנאשם במשטרה ומצפונו נקי - אין לו מה להסתיר, והוא מספר את אשר היה. אדם שיש לו נסיון פלילי, או מצפונו מלוכלך, והוא מבקש שהות להמציא ספור - מסתמך על זכותו לספר הכל בבית המשפט . . .

- זאת אומרת שאתם מנסים להחזיק בחבל בשני קצותיו. אם אדם מספר ספורו במשטרה מבלי שהיתה לו שהות להמלך בדעתו - שהות שהחוק מעניקה לו - אתם נתפסים לכל הברה שיצאה מפיו באקראי, ובבואכם לבית המשפט הנכם מנפחים את הזבוב לממדים של פיל. מאידך אם אדם בוחר להשתמש בזכותו לשתוק ולהגן על עצמו במשפט, אתם מנסים להיבנות גם מזה.

הסמל ר. היה מוכן להכנס בוכוח. הוא היה תמיד מוכן. אולם לא כן אנכי.

קנאות לחסכון מכסימלי בזמנו של הצבור היא שדחפתני תדיר לגשש ולחטט אחרי לקויים בכל מיקרה בו ראיתי סכוי לחשפם ולתרום דבר להסרתם.

עתה, משנוכחתי שנמוקה של המשטרה עמה - יכולנו להמתין עד לסכומי הצדדים בתום פרשת עדויות הסנגוריה - כדי לשמוע את חוות דעתם על כל הענין ביתר הרחבה. סרבתי איפוא להעניק לתובע רשות דבור נוספות.

הצהרתו של הנאשם צורפה לתיק והסמל ר. הצהיר: אלה עדי.

פניתי הנאשם והסברתי לו את זכויותיו בשלב זה: לתת עדות בשבועה כדוגמת יתר העדים, ולאפשר בזה לתביעה הכללית לחקרו בדומה לאופן שבו הוא חקר את עדיה, להצהיר הצהרה ללא שבועה ומבלי שתהיה לתביעה הכללית הזכות לחקרו שתי וערב או לבסוף־לשתוק ולא לדבר דבר.

- התובע יכול לחקרני כאות נפשו. - ענה הבחור בעלותו על דוכן העדים - אין לי מה להסתיר. הוא נשבע כחוק, ומיד מדבריו הראשונים נכר היה שאכן אין בדעתו לעטוף את הדברים בצמר גפן ולשחק משחק של מחבואים.

- בתאריך ובשעה שהעידו עליהם עדי המשטרה הייתי על שפת הים בלוית בחורה, ושכבנו ביחד על שמיכה שפרשנו על חול.

הגנתו היתה כנראה מושתת על מתן פירוש נוח לעובדות, ולא על הכחשתן. הודאתו הנועזת מנעה מן הקטיגוריה את האפשרות לתבוע לעצמה הוקרה על הצלחתה בהוכחת העובדות שבהודאה, וכנגד זה אפשרה לו לבוא בסכומו של המשפט ולאמר: מצפוני נקי, והראיה שלא ניסיתי להכחיש את עיקר העובדות.

אולם חיוך הספוק שהשתפך על פניו של הסמל ר. העיד בו שאין דעתו כדעתי. לדידו הצביעו דברי הנאשם רק על כך שהוא התיאש מו הסכויים להכחיש עובדות שהתביעה הוכיחתן מעל כל צל של ספק.

לאמיתו של דבר נמצאנו עדיין בשלב מוקדם מדי של העדות כדי שנוכל לפרשה במידה כל שהיא של ודאות. עוד נחזור לזה, אמרתי לעצמי; הבה ונשמע בינתיים מה עוד בפיו של הבחור.

- חברתי היא בת מושבה, המשיך הלזה, והיא באה העירה לבקרני בסמוך לשעות הצהרים. ארחתיה בבית הורי כל אותו היום ולפנות ערב יצאנו יחדיו להצגה ראשונה בקולנוע. תכנית הבלוי שלנו כללה בקור בבית קפה מסוים אחרי הצגת הקולנוע, ומבית הקפה התכוונתי ללוות את הבחורה לתחנה המרכזית של האוטובוסים בדרכה לביתה. בעצת אמי לקחנו אתנו מהבית שמיכה. חברתי בשכחנותה לא הביאה עמה כל כסות חמה, ואמי עמדה על כך שעליה לכסות את גבה עם צאת האוטובוס לשטח הפתוח שמחוץ לעיר בשעות הלילה הצוננות.

העפתי מבט לסמל ר. וראיתיו מקשיב רב קשב, חיוכו נעלם, וחוורונו הרגיל מדמה לפניו צורה של פסל שיש עתיק.

- הלכנו לקולנוע לפי התכנית ומשם לבית הקפה, אף זה לפי התכנית. אולם כאשר הגענו לתחנת האוטובוסים והתברר שהאוטובוס האחרון נסע, נמצאנו נאלצים להכניס שנויים יסודיים בתכניתנו. הדבר לא היה קורא מעולם אילולי פגשנו במיקרה בבית הקפה בקבוצת ידידים שבחברתם לא הרגשנו בחלוף הזמן. לחברתי כרטיס נסיעה חפשי באגד בהיות אביה נהג הקואופרטיב, והכסף שנשאר בכיסנו לא הספיק לתשלום נסיעתה הביתה במונית. הזמנתי את החברה שלי לישון בבית הורי - היא כבת-בית אצלנו. בלית ברירה היא הסכימה. לא ראינו סבה למהר וחזרנו הביתה בהליכה של טיול, משוחחים ומתלוצצים. לא הבאנו כלל בחשבון אפשרות שטרם מלאה סאת הפתעותינו לערב זה ואכן חכתה לנו הפתעה רבתי; הורי לא נמצאו בבית, ומפתח הדירה לא היה בידי. הייתי משוכנע שאף הורי הלכו לקולנוע ואמרתי, איפוא, לחברתי: נחכה עוד קצת אחרי הזמן שבו נגמרת בדרך כלל הצגה שניה, ואז יחזרו הורי בודאי הביתה. שפת הים הוא לא רחוק מפה, נגש לשם, נשב תמתין; ממילא אין לנו כסף לשבת בשום מקום אחר. וכן עשינו.

הננו יושבים על שפת הים, לפרקים משוחחים ולפרקים שוכבים פרקדן ומסתכלים בכוכבים, כשלפתע נשמע רעש איום של כסאות מתהפכים, ושנינו נבהלנו כהלכה. לו הואר בנו האור בן ברגע היו השוטרים מוצאים אותנו חבוקים כי חברתי ממש קפצה לתוך זרועותי, ואו המשטרה היתה ודאי מאשימה אותי בנסיון לאונס!

חייכתי. טרם הייתי בטוח ע״כיצד לאכול" את הספור. על כל פנים דרכו של הבחור ארוכה לפניו - ונראה מה יישאר מספורו לאחר שהוא יצא מידיו של הסמל ר. לכן היה חיוכי מאופק - שלא בצחוק הכללי באולם בית הדין.

- מספר שניות אחרי הרעש הבחנתי בקול צעדים מהירים מן הכוון ההפוך. חשבתי שקפצה עלינו קבוצת שודדים, או גנבים, ושאחד מהם עושה פעולת הסחה מן העבר האחד כשהאחרים באים להפתיעני מן העבר השני, צעדתי מספר צעדים לקראת האיש המתקרב, ומשהייתי לידו קבלתי לפתע מכה בכתף. אחרי כן היה בדיוק כפי שהעדים ספרו פה : הואר אור מלמעלה, ומצאתי עצמי מוקף שוטרים, עצרוני והאשימוני בשוטטות. לקחוני למשטרה, ועד היום, כבוד השופט, אינני יודע באיזו מידה היה מעצרי חוקי. במשטרה התנהגו אתי כמו עם פושע מועד. עשו אצלי חפוש, לקחו ממני טביעות אצבעות, והיה חסר מעט מאד שיאסרוני. אילולי היה לאבי מקום עבודה קבוע לא היתה גם ערבותו מספיקה לשחררני.

הסמל ר. קם על רגליו. שאלותיו באו בזו אחר זו במהירות וללא מתן שהות של הרהור.

- גמרת?

- גמרתי.

- מה שם הבחורה שהיית אתה באותו סגרנו

- מרים.

- ושם משפחה?

הנאשם מסר גם זאת ללא היסוס.

- כתבתה?

- גם בנקודה זאת לא התעכב הנאשם, ומסר שם של מושבה בשרון.

- הוריך ספרו לך מה היתה ההצגה שהם ראו באותו ערב?

- לא. התברר שהם לא היו אלא אצל השכנים, ועל כך כלל לא חשבתי בשעתו.

- חברתך בגובה שלך? ראיתי ששאלה זאת באמת הפתיעה את הנחקר. היא הפתיעה גם אותי.

- היא נמוכה ממני בחצי ראש.

- ומה גובה אמך?

- אמה נמוכה ממני בראש שלם.

- ולאמך לא היתה כל אפודה, סודר או מעיל לתת לבחורה - אלא שמיכה דוקא?

- חברתי היא בחורה חסונה, שלא כו אמי, - ופה גלה הבחור זריזות מחשבה בהקדימו תשובה לשאלתה הבאה של התביעה : - ולאחותי יש ארון משלה והיא תמיד מחזיקה אותו סגור ומפתחו עמה - והיא היתה אז בצבא. לא מצאנו בבית אלא שמיכה שיכלנו לתתה למרים.

ראיתי כיצד הרוח יצאה ממפרשיו של הסמל ר., אם כי הוא היה עוד רחוק מלאמר נואש.

- הדברים האלה שעל שולחנו של כבוד השופט נמצאו בחפוש אצלך?

- כן - בסומק עולה על לחייו.

- מה המפתחות האלה!

- האחד ממנעול האופנים שלי, והשני ממגרת השולחן שלי בבית.

- הלכת לקולנוע ולבית קפה ולוית בחורה הביתה ולא היה לך שום כסף?

- היה לי - כשהלכתי. הוצאתיו עד הפרוטה האחרונה - ועובדה היא שבחפוש לא מצא שום כסף בכלי.

- ומה היתה ההצגה שראית?

- עלי באבא מלך השודדים.

- אפשר לבקש את תעודת הזהות של הנאשם? פנה אלי הסמל.

- בבקשה.

הסמל עיין בתעודה, וידעתי שהוא בודק את הכתובת הרשומה בה ומידת קרבתה לשפת הים. התעודה הוחזרה לי בלי אומר.

- זאת קופסת הפרזרבטיבים אתה מחזיק אצלך תמיד כשאתה לוקח את החברה שלך לקולנוע?

- ידעתי שלבסוף תשאל זאת - ענה הבחור בחיוך עצבני במקצת כשפניו לוהטות, תאמין לי או לא תאמין לי - הקופסה הזאת אין לה כל קשר עם החברה שלי וקניתיה פעם עם עוד חבר כשרוח שטות נחה עלינו ומאז אני מחזיקה אצלי. היא עודנה סגורה.

- אבל היא היתה פתוחה לו המשטרה היתה באה חצי שעה יותר מאוחר, או אולי אפילו כמה רגעים יותר מאוחר! - הרעים הסמל ר. בקולו כשכל גופו נוטה כלפי העד, עיניו יורות זיקים, והוא הולם באגרופו על השלחו שלידו.

- לא נכון! זה לא נכון! אני לא צריך להתחבא עם מרים על שפת הים בתל-אביב!

- אולי מספיק לנו? שאלתי את הסמל - כי רחמי נכמרו על הבחור שיסורי הבושה שעברו עליו לעיני כל, היו גלויים, ולא ראיתי במידת החומרה של העבירה המיוחסת לו הצדקה להמשך ענוייו.

אולם הסמל ר. לא גמר.

- אם מצפונך כל כך נקי למה נסית לברוח בבוא המשטרה?!

- לא ברחתי! כשהופיעה המשטרה בדיוק קמתי לבדוק את סבת הרעש!

- למה לא ספרת את כל הספור הזה במשטרה? ייתכן והיו מאמינים לך ולא עושים לך משפט!

- אמרו לי בפרוש שאני לא חייב לדבר; והייתי מרוגז על כל היחס ועל שמטפלים בי כמו בפושע רגיל. מעולם לא חשבתי אחרי כל מה שקרה שייתכן והדבר ייגמר בלי משפט.

מצחו של התובע התקמט תוך רכוז רב. שניות מספר עברו בדומיה. לפתע התישב הסמל ואני נשמתי לרווחה. סוף סוף גמרנו.

- יש לך עדים? - שאלתי את הנאשם ברדתו מדוכן העדים.

- לא, כבוד השופט.

- סכומים?

הסמל ר. קם שוב על רגליו כשבידו האחת ספר החוקים הבלוי המכיל את פקודת החוק הפלילי משנת 1936. התובע המוכשר ידע בו כל נקודה ופסיק. נאומי הסכום שלו היו בדרך כלל תאווה לאזנים במבניהם ההגיוניים, בכוח השכנוע שלהם, בצורה המרתקת שבה הוא ידע לשלב הרצאה עינינית יבשה בפניות נרגשות אל המצפון, ובדרך בה השכיל ללבות אש הקנאות למוסר מבלי להרים את קולו, ומבלי להזדקק להעויות תיאטרליות.

עתה הוא עמד מולי, רחוק מלעשות את הרושם של התובע הכללי, אוכל האדם והוצב הלהבות. בפניו הרזים, בקומתו הקטנה, בכובע השוטרים הגדול היורד לו כמעט עד גבות עיניו, הוא הולך שולל את כל מי שלא הכירו מקרוב. שורת השאננים שזלזלו בתבונתו ובבקיאותו ולמדו להצטער על כך מרה - היתה ארוכה למדי.

- כבוד בית המשפט! הנאשם הובא לדין על עבירה על הוראות הסעיף 193 (ה) לפקודת החוק הפלילי 1936. סעיף זה, במידה שהוא נוגע לעניו שבפנינו אומר: כל אדם הנמצא משוטט במקום צבורי בזמן ובמסבות המוליכות למסקנה שהוא נמצא שם למטרה בלתי חוקית - אשם בעוון. היסודות העיקריים שעל הקטיגוריה היה להוכיחם כדי להביא לידי הרשעתו של הנאשם בדין הם שלושה במספר:

א) שהוא נמצא משוטט ב) במקום צבורי ג) בזמן ובמסבות שיש בהן כדי להוליך למסקנה שהוא נמצא שם למטרה בלתי חוקית. בנתוח היסוד השלישי עלינו להתעכב על שלשה דברים. על הזמן, על המסבות האחרות, ועל חוקיות המטרה. ארחיב את הדבור על כך להלן. לדעתי הוכיחה התביעה הכללית את כל יסודות העבירה מעל כל צל של ספק.

הנאשם נמצא משוטט. אין נפקא מינה מה הוא עשה על שפת הים טרם בואה של המשטרה. המשטרה מצאה אותו במצב של תנועה - וזה מספיק.

אין לתת למונח "משוטט" פירוש המחייב תנועה הלוך ושוב, שם וחזרה. די בתנועה בכוון אחד. המטרה היא שהופכת את ההליכה ל׳׳שוטטות״. אדם משוטט בסמוך למקום הפשע על מנת להעביר את הזמן עד שתקרה ההזדמנות לבצוע הפשע - והסעיף 193 (ה׳) בא כדי לאפשר למשטרה לעצרו בטרם יגיע לשלב הבצוע. האדם המהלך בשפת הים כדי לבוא שם במגע מיני עם אשה ברגע שתיקרה לו ההזדמנות לכך - הנו משוטט במובן הסעיף, ואפשר לעצרו עוד טרם הגיע לתעודתו.

ביחס לנקודה ב׳ - לא אבוא לבזבז זמנו של בית המשפט ולשכנעו ששפת הים בתל-אביב הוא מקום צבורי.

הוא הדיו לגבי הנקודה ג׳. מן המפורסמות הוא שבחצות הלילה שורר חושך מוחלט, והזמן הוא נוח לבצוע מעשי עבירה. הנאשם לא יכול היה לבחור בזמן טוב יותר כדי להכניס את עצמו במסגרת הסעיף 193 (ה׳)!
ועתה ל״מסבות״. האם המסבות שבהן נתפס הנאשם יש בהן כדי להוביל למסקנה שהיתה לו כוונה בלתי חוקית? אבקש להפנות את תשומת לב בית המשפט לכך שהמסבות כשהן לעצמן אינן צריכות להביא למסקנה הנ"ל. הן צריכות להביא למסקנה הנדונה - בהתחשב בגורם הזמן - שכבר עמדתי עליו. המסבות המרשיעות כאן הן: ריחוק המקום מתנועה הרגילה של בני אדם, החושך השורר במקום זה גם בליל ירח - בשל הצל חמוטל עליו מחומת הטיילת, והעובדה שהנאשם בא למקום מצוייד למפרע בכל הציוד הדרוש לעשות את המעשה הבלתי חוקי המיוחס לו. מה מספר לנו הנאשם על מסבות אלה? הוא מספר ספור שבליל מעצרו טרם נולד במוחו! על ידי סרוב לקשור עצמו בעדות במשטרה הוא השאיר לעצמו שהות להכין גרסה מלוטשת. הוא איננו בחור טפש, והוא בדה מלבו ספור נאה - של חברה שבאה לבקרו ושהיו צריכים לחממה בשמיכה - למרות שבביתו של הנאשם אמא, ואחות בגיל דומה לגילה של ה״חברה״. הוא הולך עם חברה לקולנוע ומאחר את האוטובוס... ולפתע מתברר לו שאין לו מפתח הביתה?… וכמובן שיש אז פתרון נפלא לכל הקשיים - שפת הים. כבוד בית המשפט! אני טוען שלא היו הדברים ולא נבראו מעולם! כל הספור מתחילתו ועד סופו בדוי לצרכי המשפט ולמעשה לא היה פה אלא בחור ובחורה שלקחו שמיכה וקופסת פרזרבטיבים והלכו לשפת הים כדי לבוא במגע מיני בחסות הלילה! אולם אם כב׳ השופט ידחה גירסה זאת ויבחר להאמיו בספורו של הנאשם בדבר השתלשלות המאורעות - עדין לא יהיה בכך כדי לסתור את טענת התביעה הכללית שהשתלשלות זאת כוונה על ידי הנאשם למפרע. האיחור לאוטובוס ושכחת המפתח, השמיכה ו... הציוד האחר - הכל הוכן ואורגן ע״י הנאשם במטרה הברורה המיוחסת לו בגליון האשום.

הסתכלתי בנאשם. המסכן לא נראה עוד כלל בטוח בעצמו, הוא כרסם את צפרניו בעצבנות ושלח בי מבטים מעוררי חמלה.

הסמל התובע שהתנשם בינתיים קמעה המשיך במרץ מחודש:
- כבוד בית המשפט! אנחנו מוכנים להניח שהבחורה ׳׳מרים׳׳ היתה מכשיר שסביבו התרקמו קנוניותיו של הנאשם מבלי שהיא ידעה עליהן מאומה! ייתכן שאילולי התערבות המשטרה בזמנה, היתה הבחורה מופיעה שעה קלה אחרי כן בתחנת המשטרה הקרובה כששערה פרוע ובגדיה קרועים וחלומות נעוריה נגוזו...
- נא לך, נא לך, סמל ר. היקר! - הפסקתי את שטף השתפכותו. - נא להצטמצם בעובדות שהוכחת במשפט ולא להתפשט על השטחים שבממלכת הדמיון הפורה! על המסבות שמענו מספיק; מה ביחס למטרה הבלתי חוקית
כביכול?

- כבוד השופט, המסבות ביחד עם היסוד של הזמן, צריכות להוביל למסקנה שנאשם נמצא במקום למטרה בלתי חוקית. אני טוען כי המסכות מצביעות לכוון אחד בלבד - והוא שהנאשם נמצא במקום במטרה לבוא ביחסים מיניים עם בחורה שהיתה בחברתו. והיות והמקום נמצא ברשות הרבים מטרה זאת היא בלתי חוקית לפי הוראות הסעיף 160 לפקודת החוק הפלילי 1936. הסעיף 160 אומר...

- אני יכול לקרוא את הסעיף בעצמי.

- כבוד השופט, אשמתו של הנאשם הוכחה מעל כל צל של ספק! התביעה מיחסת חשיבות מרובה למשפט זה, והיא סמוכה ובטוחה שבית המשפט יעיין בכובד ראש בכל השאלות הכרוכות בו. מנוי וגמור עם המשטרה למנוע את הפיכתה של העיר העברית הגדולה בישראל לבית בושת מן הסוג הנפוץ לאורך חופיו של הים התיכון!

בית המשפט מצווה לתת את ידו למלחמה בפריצות הגורמת שאת-נפש לאורחים הגונים, והעלולה להכתים את שמנו בגויים! אל יהיה הדבר קל בעיני בית המשפט, ואל נא יראה את פרצופו המתחסד של הנאשם כגורם המכריע בשיקוליו:

הסמל ר. ישב, וגופותיהם הנטויים קדימה של רוב הצופים באולם, ופיותיהם הפעורים של חלק מהם היו הוכחה על ההצלחה בה זכה נאומו. הייתי משוכנע שרבים מהם לא הבינו את משמעותם המדויקת של דבריו, אולם זה היה סוד כשרונו של הסמל ר. - לרכז תשומת לב וליצור״אוירה״. המשפט התנהל רובו ככולו ברוח טובה, עם התפרצויות צחוק תכופות בתוך הקהל, כשהנאשם נהנה רוב הזמן מהתמיכה הגלויה של השומעים וכשהמשטרה מופיעה לא פעם באור מגוחך. הדברי הסיכום של נציג הקטיגוריה שמו קץ לכל זה. עתה קם הנאשם על רגליו והיה ניכר בו שהוא מזועזע עד היסוד. יהיה מה שיהיה בסופו של משפט זה, חשבתי, אפשר כבר למחוק את הבחור מרשימת המבקרים בשפת הים בלילות. עם זאת הוא היה עדיין רחוק מהתמוטטות כללית. בעיניו הבהבח עדיין שלהבת הכעס על העלבון שבהצגה זו לראוה בפומבי של סודות אינטימיים מחייו הפרטיים.

לא יכול היה להיות לו מושג על המתרחש במוחי, והוא היה נכון להשיב מלחמה שערה. אולם אני מצד, לא ראיתי טעם בבזבוז זמנו של הצבור על ידי מתן רשות לשאת נאום סניגוריה לאדם שהחלטתי כבר לזכותו.

- תשב נא עוד רגע - הוריתי לו ופניתי לתובע.

- בשם הצבור אני מודה לך על מאמציך, אדוני הסמל. חוששני רק שנעלם מעיניך כי הנאשם בפני בית המשפט הוא פרט מסוים ומוגדר יפה. את אשמתו של פרט מסוים זה יש להוכיח מעל כל צל של ספק מתקבל על הדעת. הנני מדגיש את המלה ״להוכיח״ שכן לשם הוכחה יש להמציא ראיות ולא שקולים של הטוב והמואיל. הפרט העומד למשפט רשאי ליהנות מכל ספק הקיים לטובתו, תהי העבירה המיוחסת לו אשר תהיה. ואין נפקא מינה בכך שהיא שייכת לסוג העבירות שטובת הצבור דורשת עקירתן מן השורש. אם בתום דברי עדותו הצליח הנאשם לרדת מדוכן העדים ולהשאיר אחריו רושם שייתכן וגירסתו היא אמת, ואכן גירסתו זו שוללת את יסוד האי-חוקיות ממעשהו _ יש לזכותו מפני הספק. והיות ובמיקרה הנוכחי הצליח הנאשם להשאיר רושם כזה עלי - לא יועילו כל הנאומים שלאחר מכן. לכן סבורני שאנו יכולים לחסוך לנאשם את הטרחה של מתן תשובה לסכומי הקטיגוריה.

הסמל ר. לא הופתע. הוא מילא את התפקיד שהוטל עליו ללא ויתורים וללא משוא פנים. הוא היה לוחם מנוסה מכדי לשכוח שהשופט אינו מעלים עין גם מהאפשרויות הסותרות את גירסתו. הוא עשה את שלו, ועתה הוא הצטחק לעבר הצעיר שעוד לפני דקות ספורות היווה מטרה לחציו השנונים.

הנאשם, מאידך, היה המום קצת מהפתאומיות שבה נגמר המשפט. חלק הגון מלאי מרצו בוזבזו על ההנקת המועקה שהעיקה עליו בקרבו פנימה. עתה, עם בא ההתפרקות הוא נראה תשוש כח ועייף.

רכנתי על נירותי ורשמתי בהם פסק דיו של זכוי.

ראיתי את הפרשה כמחוסלת, ועמדתי לסגור את כריכת התיק כשלפתע נחו עיני על ערימת המוצגים המונחים על שולחנו ביחד עם המטפחת שבה הובאו.

ומה נעשה עם אלה? - שאלתי את התובע.

- אבקש צו להחזירם לבעליהם.

רשמתי בתיק צו כמבוקש והודעתי לנאשם שהוא יכול לקבל את החפצים כעבור ארבעים ושמונה שעות במקום שבו נלקחו ממנו. פרשתי לפני את המטפחת והתחלתי לאסוף את הכל לתוכה, אולם כשידי הושטה אל הקופסה הססגונית, ״המוצג״ בה׳ הידיעה, הפסקני הבחור באומרו:

- אינני מעונין עוד בזה.

הססתי רגע ומישהו באולם נצל את הסוס, בלחישה שבעקבותיה פרץ צחוק רם מספסלי הקהל.

משכתי את ידי מן הקופסה כאילו היה בה עקרב.

הסמל ר. הציל את המצב:

- ברשות בית המשפט המשטרה תחסל זאת.

- בסדר. אמרתי, והוספתי: באש.